בואי נשים את זה כאן כדי שלא יהיו ספקות:
כולנו אוכלות בלי קשר לרעב הפיזיולוגי שלנו.
כל אחת בווליום שלה אחרת לכי תסבירי שקינוח במסעדה אחרי מנה ראשונה או שנייה הוא רעב פיזיולוגי?!
ההבדל בין מי שאוכלת ונשארת רזה למי שאוכלת ואוכלת את עצמה לדעת
הוא האופן שבו היא תופסת את ההתנהגות הזאת.
נסי לבדוק האם כשאת נופלת על העוגה או על השוקולד או אפילו חופן שקדים
ממש כמה רגעים אחרי שההנאה נגמרת האם את ביקורתית?
האם את קשה כלפי עצמך?
האם מדברת אלייך במילים שלעולם לא היית אומרת לבת שלך או לחברה טובה?
הפסיכולוגית קלי מקגוניגל כותבת ברב המכר שלה כוח רצון-ככל
שאני קשה יותר עם עצמי עם הנפילות שלי הסיכוי שאפול שוב הוא גבוה מאוד
״כשאנחנו מספרות לעצמנו שאנחנו חלשות ואין לנו כוח רצון,
אנחנו מחזקות את הזהות שלנו להיות כאלה
ומעצימות את הביקורת והשליליות שתוקעים אותנו".
ככל שאני מבקרת את עצמי ומדברת אליי לא יפה
הסיכוי שלי לקדם את חיי הופכים מנמוכים לחסרי סיכוי!
לעומת זאת כשאני באכילה מופרזת, כן!
יש ימים כאלה לכולנו – היי אוגוסט מה איתך?!
וגם שזה לא נעים לי להיות שם
ואני בוחרת לראות את הדברים בעין אנושית
שם אני יכולה לבחון מה עמד שם מאחורי האכילה הזאת מתוך הבנה
שאין לי מנגנון הרס עצמי ההיפך
הייתה לי כוונה חיובית שרציתי באותו הרגע בעבור עצמי.
לדוגמא – אכלתי כי שיעמם לי ורציתי גיוון והנאה או שחיפשתי נחמה ובטחון
אולי אני בלחץ וחיפשתי רוגע זמני אני מבינה שאכלתי לא ממקום של רעב פיזיולוגי –
אלא תוך רצון לפתור צורך! ומתוך ההבנה והקבלה הזאת,
אני יכולה למצוא פתרונות הרבה יותר יעילים למלא את אותם צרכים וכוונות חיוביות
באופן בריא שגם יחזיק מעמד!
להבין שאני אנושית והמוח שלי במצב של נוקשות וביקורת עצמית יחפש תמיד את הסיפוק המהיר,
מה גם שבמצב של נוקשות הגוף שלי מכווץ ושם הסיכויים שלי ליפול הם אבסולוטים.
חמלה זה לא מונח ניו אייג׳י זה חלק שטבוע בנו שהמטרה שלו לעזור לנו להתקדם ולקדם